"עד כה עמדתי מאחורי שולחן המורה, וכעת ניגשתי והשמעתי את הצליל הראשון בקריירת ההוראה שלי. 'הֵיי'. ארבע שנות השכלה אקדמית באוניברסיטה, והדבר היחיד שעולה בדעתי הוא 'הֵיי'. אמרתי פעם נוספת, 'היי'. הם התעלמו ממני. הם היו עסוקים בקידום הקטטה שתהרוג את הזמן ותסיח את דעתי מן השיעור שאני אולי מתכנן. ניגשתי אל פיטי והכרזתי את ההכרזה הראשונה שלי כמורה, "תפסיק לזרוק סנדוויצ'ים". פיטי והכיתה נראו מופתעים. המורה הזה, מורה חדש, הפריע הרגע ללכת פה מכות. מורים חדשים צריכים להתעסק בעניינים ששייכים להם או לשלוח מישהו לקרוא למנהל או לאחראי משמעת, וכל אחד יודע את זה שנים לפני שהוא בא לְפּה. וזה אומר שבזמן שמחכים אפשר ללכת מכות כמו שצריך. חוץ מזה, מה כבר אפשר לעשות עם מורה שאומר לך להפסיק לזרוק סנדוויצ'ים אחרי שכבר זרקת את הסנדוויץ'? בֶּני צועק מהשורה האחרונה. 'היי, המורה, הוא כבר זרק ת'סנדוויץ'. זה לא יעזור להגיד לו עכשיו לא לזרוק ת'סנדוויץ'"
מקקורט, פ. (2005). המורה - פרק 1: "ארוכה הדרך לפדגוגיה". תל אביב: הוצאת מטר. עמ' 25-24.
