אני שנים עובדת כתומכת הוראה בבית ספר לילדים עם הפרעות רגשיות והתנהגותיות. כחלק מזה הפעלתי חדר שנקרא "מחשבה שניה" שאליו מגיעים כהשעייה בית ספרית לתהליך אישי קוגנטיבי, רגשי והתנהגותי. מאוד נהנתי לעשות זאת ויחד עם זה הרגשתי שתפקיד זה לא ממצא את יכולותי וכדאי לגדול. כתלמידה הייתי תלמידה טובה ומשקיעה עד כיתה יא' כולל. בכיתה יב' התחלתי לזלזל וזה היה לטובתי כי ככה לא נלחצתי לקראת הבגרויות מתוך חוסר אכפתיות וכפועל יוצא מזה עברתי את הבגרויות בקלות יחסית כי לא היה את מימד הלחץ בלמידה לבגרות ובמבחן עצמו וזה עזר לי לקלוט את הידע. בסוף כיתה יב' עשיתי חוזה עם עצמי שותר לא אלך ללמוד באופן מוסדי. שיותר לא אלמד ולא אגיע לאקדמיה כי אני לא רוצה ללמוד דברים שלא מעניינים אותי ובכל תואר יש קורסים כאלה. גם פחות האמנתי במוסדות האלו. לפני 3 שנים פנו אלי שבוע לפני תחילת הלימודים מבית הספר שאקח כיתה כמחנכת מפאת חוסר במחנכים. הבנתי שיש פה הזדמנות לגדול והסכמתי להצעה. ידעתי שכדי להמשיך אצטרך להתחיל תואר ראשון בחינוך, הדבר ממנו חששתי שנים והחלטתי שאני לא עושה את זה. זה הכניס אותי להרבה לבטים ולנקות חוזים שעשיתי עם עצמי ולהיפגש בפחדים ולבחור בחירות גדולות. זרמתי עם מה שהחיים זימנו לי, עשיתי עבודה התפתחותית סביב זה ונרשמתי ללימודים אקדמיים. היום אני כבר בשנה שנייה. גיליתי שהשד לא כל כך נורא ואף לא נורא בכלל. אני נהנת, גם מהשיעורים שהכי חששתי מהם ואפילו גם מסטטיסטיקה ואני מצליחה לג'נגל בין תואר, לאמא ל3 ילדים למחנכת במשרה מלאה.
התמונה שצירפתי היא מקורס במכללה "תאוריה ופרקטיקה בהוראה מותאמת" בה אנחנו לומדים מחוייכים דרך פעילות חוויתית .
