במסגרת הקורס התבקשנו לבחור שיר שמשמעותי עבורנו, שמתקשר למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
הבחירה המיידית שלי הייתה בשיר "ארץ נהדרת" של בר צברי. השיר הזה הוא המראה המדויקת, הכואבת והאמיצה ביותר של ישראל שאחרי ה-7 באוקטובר.
עבורי, השיר הזה הוא לא רק מנגינה - הוא הפצע המדמם של המשפחה שלי ושל החברה הישראלית כולה. ב-7.10 איבדנו חברים קרובים, שחיו איתנו, צחקו איתנו, והיום השמות והפנים שלהם "הפכו למדבקות" להנצחתם וזכרם - שורה בשיר שצורבת את הלב בכל שמיעה מחדש. גיסי היקר שרד את מסיבת הנובה, מוכר כנפגע פעולות איבה, ומאז ועד היום אנחנו חיים את ההתמודדות הבלתי נתפסת עם פוסט-טראומה מורכבת.
כשאני שומעת בשיר את הזעקה "חיילים לוחמים מבקשים הכרה", אני חושבת על המאבק הסיזיפי והמעייף מול הרשויות.
בבית שלנו אנחנו פוגשים את זה מקרוב מכל כיוון: גיסי (נפגע הנובה), גיסו של בעלי (נכה צה"ל של משרד הביטחון) ובעלי עצמו (שנפגע בתאונות דרכים).
שלושתם מתמודדים עם אתגרים פיזיים ונפשיים, וכולם נאלצים לעבור שבעה מדורי גיהנום במשך שנים מול הביורוקרטיה כדי לקבל הכרה וזכויות שונות לגמרי זה מזה.
התחושה שפוליטיקאים יושבים בכנסת ומגדילים את משכורותיהם, בזמן שנכה כללי או פצוע נפש מקבלים פחות משכר ממוצע - היא ממש מלח על הפצעים, ועוד לא הגענו ליוקר המחייה הדיור והמיסים..
השיר הזה נוגע בחוסר היציבות במערכת החינוך עקב המציאות בה אנחנו חיים, בכותרות התקשורתיות הצעקניות שלא פעם מפיצות בהלה, ובתחושה שהמחיה כאן יקרה שערך חיי האדם מרגיש לעיתים זול.
אבל למרות הכל, ולמרות השבר העמוק, הפזמון של השיר תופס בדיוק את המורכבויות של הישראליות.
בחרתי בשיר הזה כי הוא מזכיר לי שאין לנו ארץ אחרת, והיא באמת נהדרת על אמת, עם אנשים מדהימים ורוח שאי אפשר לשבור -אבל כדי שהיא תישאר כזאת, אנחנו חייבים להפסיק לשתוק, לזעוק את הצעקה של החלשים, הפצועים והשקופים, ולדרוש שינוי אמיתי.
קישור לשיר: