Creative nonfiction ואוטואתנוגרפיה

במפגש עסקנו ב-Creative nonfiction – שימוש באלמנטים בדיוניים ודמיוניים בכתיבה האוטואתנוגרפית. דיברנו על הדיכוטומיה ששררה בין כתיבה מדעית וכתיבה ספרותית, ועל משבר הייצוג, ובעקבותיו המפנה הנרטיבי, שהובילו להיסדקות האבחנה הבינארית הזאת ולהופעתם של "ז'אנרים מטושטשים", כפי שכינה זאת גירץ.

בעקבות חוקר הספרות איזר הגדרנו שלוש פעולות שמאפיינות יצירה בדיונית ומבחינות בינה לטקסט עובדתי: בחירה, צירוף וחשיפה עצמית.

שאלנו – למה להשתמש בבדיון בכתיבה? עניתן – מסיבות של אתיקה (כדי לא להיות כמו הארי מהסרט "לפרק את הארי"...). אך לסיבה הפונקציונלית הוספנו סיבה פילוסופית-אפיסטמולוגית: דיברנו על האפשרות לעומת אי־האפשרות לייצג, הן בספרות והן במחקר. דיברנו על המגבלות שמציבה בפנינו השפה: ברגע שמתרגמים חוויה חיה למילים פועלים עליה מנגנונים נרטיביים, שמעצם טיבם יוצרים פיקשנליזציה. מכאן הגענו לתפיסות של סופרים וחוקרים כמו סמפרון, קונדרה, דנזין, פטרישה לוי ואחרים, שטוענים שייצוג אומנותי מאפשר לנו להבין טוב יותר את המציאות, כפי שכתב סמפרון: "האמת המהותית של ההתנסות שעברנו [...] ניתנת להעברה רק באמצעות היצירה הספרותית".

באמצעות הסרט "סיפורי דגים" (Big Fish) דיברנו על ההבדל בין אמת היסטורית לאמת נרטיבית. באוטואתנוגרפיה איננו משקרים ואיננו ממציאים, אך אנחנו מתמקדים בדיווח בתמצית ובמשמעות. שוחחנו גם על גבולות הפיקשנליזציה, והזכרנו (שוב) את המאמר של מדפורד – מתי פיקשנליזציה היא "זליגה" לגיטימית ומתי נחמה הקו מדובר במעשה לא-אתי.

סיימנו באסף ענברי, שרואה באומנות, בפיקשן ובסטוריטלינג כלי לעיצוב התודעה. מעניין לחשוב על כך בהקשר של הכתיבה האוטואתנוגרפית שלנו.